התהוות
התפסחות
מקובל וידוע כי מקור השעבוד הכללי הינו מצרים. כלומר כל מה שמרגיש שמצר אותי, יגרום לי לסבל. יציאה ממצרים הינה יציאה אל החופש.
עד כאן מוכר.
ומה בכל זאת ה פסח? הרי יש לכך גם פועל כמו: “וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם”
וגם מהנגזרות השונות של הדבר: “פסח הוּא לַיהֹוָה, וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח:”
הפועל מגיע למשל מהפסוק: “וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:” שמות, יב’, יג.
סוג של פעולה. האם גם עבדות היא סוג של פעולה?
להזכירנו, העבדות במצרים התחילה מבסיס מאוד אכפתי:
“מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד: וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:” בראשית מה, ט-יא.
המקרא כידוע, או לא, מלא טריקים. כשיש רעב בארץ, מבצורת או מכל עניין אחר, זהו סימן אלוהי – משהו לא בסדר.
גם כיום בסין, אחרי מספר רעידות אדמה, שיטפונות וכדו’, עבר גל גדול באוכלוסיה שאמר: האלים לא מרוצים. השלטון הקשיב ותחושת הריצה אחרי גחמות, פיתויי המערב, השתנתה. כך למשל אווירת ההלהבות בסין למשחקים האולימפיים קטנה.
אז יש רעב בארץ. מה נעשה? נמצא אוכל. נכון יש צורך במיידי. ומה במקביל, מה לעומק? המקרא מראה, כל הזמן, עד כמה פתרונות חלקיים הם למעשה שטחיים. ולמעשה נשלם עליהם ביוקר. היקף התשלום נמצא ביחס ישר להיקף השטחיות בה הדברים טופלו.
לכן קיים פרעה – זה שיפרע מאיתנו את התשלום המסודר. פרעה הצר את צעדי בני ישראל בצורות רבות. רציתם אוכל, קיבלתם, עכשיו תשלמו ובריבית.
ליעקב ובניו יש סיפור מסודר, לטפל בענייני הרעב. נכון עם קצת מאמץ/ סבל בצידו. ללכת ולבוא בדרך הארוכה מצרימה. הסיפור בראיה רגילה, מאוד ממלכד. מוליך את הקורא אל במה מוכנה. יש משפחה במצוקה, יש ילדים מסורים ובן שנעלם – דרמה ע נ ק י ת. ופתאום, בן זה מתגלה כמושיע. במקום הנכון ובזמן הנכון.
ויש נקודה המחזקת את הקורא לגמרי {להזכיר, טריקים, מקרא}
“וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:” בראשית, מו, ג-ד.
אנחנו מסודרים. רק אולי כדאי להרים את הראש ולראות קצת יותר רחוק? האם הפיתוי היה שווה בטווח הארוך?
התשובה נמצאת בראש הקורא. כל אדם והערכותיו.
מה לעשות המציאות אחרת מהמקובל הליניארי. מציאות אחרת מהיגיון הנפוץ במחוזותינו, ההיגיון היווני המסביר כמו בקלות את המציאות (א’ מוביל ל ב’ …). משום מה במציאות יש סתירות, יש פיתויים ויש ויש. העיקר למצוא איך להבין את קורבן הפסח. את הקורבן המחייב אותנו להקריב פסיחה לא מיומנת בהתחייבות מאוד מיומנת ומתפתחת. לפסוח ולשכלל את הסעיפים ולא לפסוח עליהם.
נמשיך לפסוח. המשחית יפסח על מי ששם את הדם על הדלת. מי שמצהיר בפתח הפונה החוצה. אני מוכן לתזוזה. לא מי שלא בטוח. לא מי שאומר אני לא יודע במה מדובר, לאן הולכים, איך מתנהלים, מי יטפל ב… זה לא כמו להעלות עולים לישראל. יש מדינה, יש מערכת מטפלת. בסיפור כאן מדובר על יציאה לשום מקום. לבני שיראל במצרים, ארץ ישראל לא אומרת הרבה. יש להם מקום מסודר, לא כל כך נוח אבל מוסדר. לצאת מזה, אומר לסמוך על הטבע – האלוהים, שהמשהו הלא מוחשי הזה, יסדר הכול.
כדוגמא לתהליך כזה אנחנו מזמינים לקרוא את הספר: “מסר האנשים האמיתיים”.
אנשים רבים, נמצאים במצבי מצוקה רבים כל כך. לפסוח על הסעיפים, מאוד קל. ‘אולי לעשות כך או כך או כך’. ויש כמובן אפשרות ‘לעשות גם כך וגם כך. כך יהיה הכי בטוח’.
ניקח לדוגמא את עניין הפסיחה על יהירות.
עשרות שנים של העלאת עולים למקום חדש, דרש מאמץ רב. רכיב חשוב אחד הכשיל את האחרים. היהירות. היחס שלנו לעולים הניב בומרנג חריף. היחס המסודר היה שהעולים מגיעים מאינטליגנציה חבולה, מפרימיטיביות… יחס זה היה נפוץ כמעט בכל המערכות: החינוכיות, המשפטיות, הרווחתיות,,,, לדעתי אם היינו משכילים להתייחס, רק להתייחס, בכבוד לכל תפוצה, היינו חוסכים
כ 80% מעבריינות של ימינו. העבריינות שמתחילה כהתרסה והופכת לדרך חיים. שמשקפת אנרגיה של נלוזות ביחס אחד על האחר ומוכפלת כאן.
לא ראוי ללמוד מהתוצאות ההיסטוריות של יחס נלוז בין אחד לאחר בעם היהודי?
בתקופה המודרנית, רצינו לצאת מהגולה, בלשון פסח, מצרים, לישראל. לצאת מסגנון בו העם היהודי נשלט לסגנון חופשי. האם יכולנו להשכיל מניסיון מצטבר של אלפי שנים וחוכמה כתובה? האם היה אולי וראוי ליצור מחויבות משותפת, מכבדת, מקרבת? לא היה מנהיג אחד, משה, שכולם קיבלו את הנחייתו. הניסים היו הרבה יותר נסתרים. ואכן ראינו כי סגנון המחויבות לעלייה לישראל, היה מאוד מגוון בין הקבוצות הפוליטיות. אבל, סגנון אחד היה די נפוץ. כל קבוצה הבינה היטב כי היא חייבת לדאוג לעצמה. ראינו זאת בשיטה בה חולקו נכסי המדינה. שוב, לא למדנו מספיק מההיסטוריה.
בצורה קונקרטית התהליך המוזכר למעלה בא לביטוי בתחום האקולוגי. האם המציאות בתחום זה לא מוכיחה לנו כי רוב האוכלוסייה, מתעניינת בפתרונות לטווח המיידי? לא כך נבנתה התעשייה, בינוי הערים, החקלאות... ראייה מערכתית ולטווחים ארוכים מתחילה להתקבל רק בשנים האחרונות. כרגיל, אחרי, סדרת הנזקים המצטברים.
האם יעקב ובניו לא מספרים לנו על ראייה חלקית של מהלכים? האם כבר ברור כי המקרא מכוון אותנו שוב ושוב להבין כי לא קוראים פרק אחד במקרא אלא מתבוננים ולמדים, מהמכלול כולו, מהלכים רחבים.
אז על מה עלינו לפסוח? על ראיה שטוחה, על משמעויות חלקיות.
כל התייחסות המביאה לניכור עם היבט כזה או אחר, בסובב, תחזור אלי כבומרנג. בטווח הקצר והארוך.
יציאה ממצרים הינה התחייבות חד משמעית. זהו מהלך העובר מסגנון ההתפסחות לסגנון ההתפכחות.
לכן נאמר: וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ: שמות, יב, יד.
כדאי להמשיך ולזכור כי לתקן ייקח מאיתנו משאבים טכניים רבים. מאמץ המניעה ייקח מאיתנו משאבים רגשיים. תמיד השאלה תהייה מה אני / אתה / אנחנו, נבחר: בהשקעה שנתקן ברגשותינו או שנתקן בגופינו.