התהוות
מותו של בודהה
The Death of a Buddha
By Shyam K. Bhat, M.D
Journal of Clinical Psychiatry 67:10, October 2006. Buddha (Sanskrit): “Awakened” or “that which has become aware”
תרגום:אורי מלמד
בוא נניח שאתה, פסיכיאטר מן המאה ה-21, אמריקה, מוחזר בזמן למאה החמישית לפני הספירה,
לממלכה עשירה בצפון הודו.
אתה רופא, וכפי שמקובל בימים ההם ובאותם חלקים גאוגרפיים,
והרבה לפני שזה הפך להיות קלישאה של המאה ה-21, לא קיימת אבחנה בין גוף ונפש.
אתה, באופן שווה רופא, מלומד, יועץ, פילוסוף ומרפא (healer). לאחר שסיימת לטפל במטופל האחרון שלך,
אתה עומד לקרוא לנהג המרכבה שלך לקחת אותך הביתה, כאשר אישה צעירה מתפרצת אל תוך חדרך הפרטי.
“דוקטור!” היא אומרת. “אני זקוקה לעזרתך. בעלי משתגע.”
הוא צעיר. בשנות העשרים המאוחרות לחייו, אתה מעריך.
הוא לובש צעיף משי אשר תלוי על כתפיו ושיער ארוך אופייני לאצולה.
“בבקשה, שבי ואראה מה אני יכול לעשות”.
הם מתיישבים על שטיח היוטה שעל הרצפה. צלליות של מנורות מרצדות משחקות על הקיר וריח עדין של קטורת ממלא את החדר. במרחק אתה שומע צעקות של רועי הבקר אשר מוליכים את הבהמות הביתה. שתיקה ארוכה ואתה ממתין עד שהם יתחילו לדבר. האישה אוספת את עצמה, והגבר שיושב בישיבת לוטוס פוגש את מבטך.
אתה רואה צער עמוק, כאילו כל צרות העולם זרמו לתוך עיניו. אתה שם לב לכך שכפות ידיו לא הורגלו לעבודה קשה.
“שמי סידהרתא גוואטמה” אומר הגבר. “אבי הוא מלך קפילווסטו”.
אתה קד קלות בראשך ומסמן לו בכך שהוא יכול להמשיך. “לא השתגעתי, דוקטור, אך נפשי תאבד, אם לא אצא למסע.”
האישה פורצת בבכי. “הוא הולך לעזוב איתי ואת בנינו הצעיר. יש לו משפחה לדאוג לה, ממלכה שתהיה שלו בבוא היום. אנא ממך, הכנס בו קצת היגיון. הוא נוטש את מחויבותו.”
סידהרתא מניע ראשו לשלילה. “מחויבותי היא לגלות מדוע אנו נולדים, ומדוע עלינו לחיות חיים של סבל.”
“למה אתה מתכוון?” אתה שואל.
“האם אתה יודע שבסופו של דבר כולנו נזדקן ונמות.”
זאת נשמעת לך כמו שאלה רטורית, ובכל זאת אתה עונה עליה.
“כן.”
“אם כך מהו הטעם בקיומינו? אשתי הצעירה תיהפך להיות אישה זקנה ובלה, גופי יצטמצם בסופו של דבר לעפר, ואפילו ממלכות אדירות יהפכו לחצץ. מה הטעם בהנאה, ומה הטעם בחיים אם הכול בר-חלוף?”
אתה כבר צפית בסוג זה של דאגות קיומיות בעבר.
דאגות אלו הינן לעיתים קרובות סימן מקדים להפרעה אפקטיבית: מניסיונך, אנשים בדיכאון, לעיתים תכופות עוסקים בהתבוננות פנימית ומתחילים לתהות על מהות החיים.
“אלה שאלות טובות, סידהרתא.” אתה עונה. “אך לבטח קיימות דרכים נוספות להתבונן בהן מאשר לעזוב את אשתך ואת בנך?”
“אין דרך אחרת, דוקטור,” הוא עונה. “אין לי דבר לתת להם, אלא אם כן אבין את משמעותי בחיים.”
במקום להיכנס לדיון פילוסופי, אתה עורך סקירה מהירה של התסמינים (סימפטומים) שלו. נראה שיש לו את כולם:
אנהדוניה – “שום דבר אינו כפי שהוא נראה; איך אפשר ליהנות ממה שאתה רואה כאשר הכול בר חלוף”.”
ירידה בתיאבון – “אנחנו חייבים לכבוש את חושינו, דוקטור. אין בי שום תשוקה לאוכל.”
שינה מופחתת – אשתו אומרת: “סידהרתא לא ישן טוב בשבועות האחרונים. הוא חושב על הדברים האלו כל הזמן.”
אתה רושם בגיליון: המטופל, זכר הודי בין 27, מראה שינוי במצב הרוח. שקוע בהרהורים קיומיים. תואם להפרעה דיכאונית מז’ורית.
ראית את הנולד והבאת אתך מספר דוגמאות של כדורים נוגדי דיכאון מהמאה ה-21.
אך כיצד תלמד איש צעיר זה מהמאה החמישית לפני הספירה על דיכאון?
איך אתה אמור להסביר שיתכן שההתפכחות שלו לגבי החיים היא בעצם מחלה? באיזו שפה עליך להשתמש, קלינאי מהמאה ה-21, על מנת לעזור לאיש להבין שרגשותיו חיצוניים לעצמי הנורמלי שלו? אתה רוצה שיבין, כאשר יבריא, שדאגותיו יראו לו לא-רלוונטיים; שמה שהוא מרגיש הוא חיצוני לישות שלו. הלא כך?
לפתע, אתה מתחיל לפקפק במחשבותיך שלך על מחלות נפש. בסביבתך התרבותית המוכרת, לא היית מהסס להסביר לאיש על סרוטונין ודיכאון ודחק והיתרונות של טיפול תרופתי. אך פה, אתה נאבק למצוא שפה משותפת שתגרום לאיש להבין מהו הדבר שאתה רואה.
“סידהרתא, לפעמים האנרגיות שלנו נחלשות,” אתה מספר, “עצב יכול לחדור אל תוך קיומינו, עד שהוא צובע את כל מה שאנו רואים. הוא משנה את הסתכלותנו על החיים ואת יכולתנו לקיים את הגחמות הרגילות של הקיום שלנו. יש איתי תרופה למכאוב הזה. אני ממליץ לך לקחת אותה. הרגשתך תשתפר בתוך מספר שבועות.”
הוא שקט לרגע, סופג את מילותיך, ואז שואל, “והאם התרופה שלך תשנה את אופי החיים? האם היא תפסיק את הכאב של היות החיים זמניים? האם תרופתך תפסיק את הסבל האנושי?”
שאלותיו גורמות לך להרגיש כאילו אתה הוא התמים.
אשתו מתבוננת עם דמעות בעיניה ואתה מנער את עצמך. תזכור את ההכשרה שלך, תזכור את העובדות, אתה אומר לעצמך. אתה אסיר תודה על כך שה-DSM הוא א-תיאורטי ונטול אטיולוגיה. דאגות האיש על הקיום אינן רלוונטיות באופן מיידי לאבחנה שלו, אף על פי שכמובן שתסקור נושאים אלו בטיפול שלו. אתה נלחם להישאר ממוקד בנושא, ולא להיגרר לדיון רוחני.
“אין לי תשובות לשאלותיך,” אתה אומר, “אך אומר לך זאת; אתה תישן יותר טוב ותרגיש פחות טרוד אם תנסה את התרופה הזאת.”
אתה יודע שהתשובה תעבוד רק בתרבות אשר קיבלה מספר הנחות כעובדה:
ייסורים נפשיים הם חלק במחלה ברת טיפול; שאותו הדבר שאנחנו מתייחסים אליו כאל “עצמנו” ניתן להשפעה על ידי נוירוטרנסמיטורים; ושהאיזון יכול לשוב על כנו.
אך זה לא מובן לסידהרתא. “לא בדאגותיי צריך לטפל, אלא במצב האנושי עצמו.”
בוא נניח שסידהרתא אכן לקח את התרופה שלך בסופו של דבר. ובוא נאמר, שהכדורים נוגדי הדיכאון שינו את הסתכלותו של האיש על החיים. התרופות שרשמת לו הקלו על סיבלו של האיש הצעיר. השינוי בביולוגיה של המוח שלו הפסיק את שקיעתו בהרהורים.
המחשבות על חיים ומוות, וקיום חדלו לענות אותו.
הוא חזר לעניינים הרגילים של החיים. להתפרנס, להיות אבא ובעל, ודמות פעילה בחברה.
הוא הפך להיות יותר תפקודי במובן שרוב האנשים מתייחסים אליו. הוא הפך, באופן קונבנציונלי לפחות, להיות חבר יותר פרודוקטיבי בחברה.
הוא לא עזב את ביתו. הוא לא התבודד ביערות על מנת לחשוב על משמעות החיים.
ולא הצהיר, שנים לאחר מכן, שהוא מצא את השביל לשלווה.
ולכן, האיש שעמד להיות הגוואטמה בודהא לעולם לא נהיה.
כעת, כאשר אתה חוזר מהמסע הקצר שלך חזרה למאה ה-21, אתה מתבונן במפגש הזה ובהשלכותיו לניסיונך הקליני.
זה לא שאתה מתעלם מהיתרונות הרוחניים של סבל, אך בסופו של דבר אתה פסיכיאטר, מדען: הקלה של תסמינים הינה יותר לגיטימית מאשר דיונים פילוסופיים על הערך הפוטנציאלי של הסבל. אתה במקצוע, אשר בדרכים מסוימות, מחייב הסתכלות מצומצמת לפעמים בכדי לעשות סדר באי-הסדר.
סבלו של אדם אחד הוא ההתפתחות הרוחנית של אדם אחר. ואם תסמינים פסיכיאטריים לא היו מפורשים בקונטקסט תבניתי נוקשה ומחולקים לקטגוריות מדויקות, היית יכול ללכת לאיבוד בדיונים אינסופיים על התפקיד והערך של כל אחד מתסמינים אלו בחיי כל אדם.
בחזרה במשרדך, בוא נאמר שאתה רואה איש צעיר מיוסר מחייו. בוא נאמר שאתה רואה אדם שאומר שהוא רוצה לעזוב את משפחתו, עבודתו ולבודד את עצמו על מנת שיוכל לחשוב על משמעות החיים.
אם הוא מסרב לקבל טיפול, האם עליך לאשפזו בכפייה? אולי אף לטפל בו נגד רצונו?
האם הטיפול בתסמינים פסיכולוגיים יכול למנוע את ההתפתחות האישית?
כאשר אתה שולח את ידך לקחת את פנקס המרשמים האם התרופה שלך יכולה להיות מותו של בודהא?
התגלה באתר הבית של רונית נשר המתקיים באתר “באופן טבעי”