התהוות
האתר בטעינה...
logo

מריצה מרצה מרצון – ריצוי



אז הנושא הוא ריצוי, ומיד עלתה בעיני רוחי המריצה. משהו שמעמיסים עליו, ודוחפים אותו. משהו שעומד לרשות, ‘עושים לו’/ מנוהל.


ריצוי על מה ולמה?


כתוב: “לא טוב היות האדם לבדו…” לשם כך אנחנו מאד מתאמצים להיות ‘שייכים’ במובן הרחב של המילה. שייכים לתרבות, לחברה, למשפחה, לבן/בת זוג,.. להבנתי כשהאדם לבדו עולמו מוגבל רק לעצמו. כלומר, עצם היותנו חיות חברתיות מאפשר לנו להתחכך עם האחר/ אחרים ובאמצעותם ללמוד את עצמנו, לשנות, לתאם, להתפשט (מלשון להתרחב) אל מעבר לעצמי שמכיר רק את שמכיר. האחר בא לשקף לנו איפה אנחנו, מבחינת ההתפתחות, במרחב. איפה אנחנו מתואמים וזורמים ואיפה אנחנו תקועים.


אם נבחן את המקובל בתרבות המערבית, נראה שרובנו אמנם איננו רוצים להיות ‘לבד’. בתוכנו אנחנו מבינים את פוטנציאל הצמיחה דווקא בשיתוף ובחיכוך…. אבל בפועל אנחנו רוצים להיות ‘יחד’ לא מהסיבות הנכונות. אנחנו רוצים להיות יחד כדי שיהיה לנו עם מי לחלוק מחשבותינו, דעותינו, חוויותינו.. ואם אני חולק איתך ואתה חבר שלי, אתה בוודאי מסכים איתי. שאם לא כן, לא היית חבר שלי. מייד הייתי מסווג אותך כ’לא מתאים’ לי והייתי מחפש חבר אחר, שחושב כמוני, אוהב כמוני, רוצה כמוני…


במסגרת המאמצים להיות ‘יחד’ נהייה מוכנים לוותר, להתפשר, להסכים, ל… לרצות את האחר/החברה/ המקובל..


אז איפה זה פוגש אותנו (את רובנו)?


אם נתבונן בכנות פנימה, נוכל לראות את הרצון העז  שיאהבו אותנו. לשם כך  נפתח חוש מאד ער ל”מה מצפים מאיתנו עכשיו”. אין ספק שערנות זו גם מתגמלת, אבל עלולה להשכיח מאיתנו את מי שאנחנו אמורים להיות במהותנו. רובנו לומדים איך להתנהג בחברה כדי למשוך תשומת לב. משתדלים להרשים, להצחיק אולי, להראות שמחים ומאושרים ולקרב את האחרים אלינו. לומדים לרצות אנשים, כדי שיגידו שאנחנו ‘בסדר’, ‘טובים’, ‘נחמדים’, קואופרטיביים, חברותיים.. ועוד כל מיני מילים ‘יפות’ כאלה.


אנחנו לומדים לצפות מה מצפים מהמצופה, אה סליחה, מאיתנו,  וכך הופכים למריצה מוערצת. ואם, חס וחלילה המריצה המוערצת לא מקבלת מה שהיא רוצה, נפשפש בתוכנו וקרוב לוודאי נגלה שפתאום הדברים “לא מתאימים לנו” ובאכזבתנו אנחנו מאכזבים ומוכנים “לשפוך את הקערה עם התינוק” להרוס הכול ולרוץ  לחפש את האושר במקום אחר (כאילו ששם הוא נמצא). או אז מתחיל המסע מחדש.


שליטה תוך כדי ריצוי!


כך, במשך השנים, אנחנו לומדים ל’הסתגל’ ב”גמישות” (בהפוך על הפוך) רבה למצבים חיצוניים משתנים.. וה’בתוכו’, אוי ל’בתוכו’. זה או ה’בתוכו’ או הבחוץ, שניהם לא הולכים ביחד.


אם נרחיב מעט את המריצה, אז נוכל לראות שהמריצה נושאת בתוכה, עם כל מה שנתנה שיעמיסו עליה או העמיסה על עצמה, המוווון כעסתסכול, חוסר אונים, אכזבה…. מבחוץ ‘הטיח משופץ, הצבע זוהר’, מבפנים כועסים, מאשימים ומרגישים אשמים וכל הנ”ל…


יופי של תבשיל.


המעניין הוא שכל הרגשות הללו מעכלים אותנו מבפנים כחומצה בוערת. כשהם חופרים במשך שנים, בא הדבר לידי ביטוי במופעים פתולוגיים אלה ואחרים בגופנו, או במילים אחרות מוקרן הדבר על גבי המרקע, שמשקף את מצבנו הרגשי.


סיכום ביניים – יש לנו עבודה!


אז מה עושים??


הולכים על הגבול הדק, מתוך בחירה ובשלום.


מה זה אומר?


להבין שמי שאמור לאהוב אותנו, אלה קודם כל אנחנו. תחושת חוסר אהבה מבחוץ מוזנת מתחושת חוסר אהבה מבפנים.


להבין שהאחר בעצם בא לשרותנו, להצביע לנו על התהליך שלנו, ואין כל צורך לעשות מה שהוא היה רוצה שנעשה – לרצות אותו. כי מה שהוא רוצה זה עניינו  בלבד. אנחנו יכולים להסכים אם רצונו ולשתף איתו פעולה או לא להסכים ולא לשתף פעולה.


אה, אז הגענו ל’לא‘. מילה נפלאה.


להגיד ‘לא’ בעצם שואל את השאלה למה אנחנו אומרים ‘לא’?


יכול להיות שכל ‘לא’ שאנחנו אומרים, אנחנו בעצם אומרים ‘לא’ לחיים???. (חזק מדי?) אין זה אומר שנכון להימנע מהבעת דעה שונה מזו המופיעה מולנו. זה אומר אולי שכדאי לבחור מילים אחרות כמו למשל: “נראה לי שהפעם מתאים משהו אחר”, הפעם אני בוחר משהו אחר” וכד’.


מה הרעיון? לא לפסול ולקבוע ‘לא’ כאילו מוחלט, אלא לסייג כל אמירה לגופו של עניין ולגופו של זמן. כרגע משהו אחר מתאים.


מה בדר”כ אנחנו עוצרים ב’לא’?


דברים שאינם מוכרים לנו עדיין. דברים שאינם מקובלים על דעתנו עדיין. דברים שנראים לנו נוגדים את תפיסת עולמנו כרגע. דברים שכאילו מאיימים עלינו כרגע.. אגו.. אגו.. אגו.. זוז קצת הצידה ופנה מקום לדברים חדשים/ מרעננים/ מפיחי חיים (שוב קשה קצת, אה?)


וכל אלה תוצאה של המריצה המרצה ובעצם לא כל כך מרצון, אלא מתחושת מצוקה/הבנה שגויה. הלאה לך מצוקה אמרה המריצה, אני מוכנה להתאמץ ולשאת בנטל/ אחריות, אבל אינני מוכנה להעמיס על עצמי את רצון האחר, שאינו תואם את צורת המחשבה אותה מומלץ ללמוד. כזו המתחברת לטבע הדברים.


האהבה נמצאת במהותנו. אנחנו כל הזמן מתהווים והרצון להתהוות כל הזמן עם האהבה/ עם מהותנו.., הוא זה שאמור להוביל אותנו.


אחלה מטרה!


שותפות ויוזמה - מאמרים נוספים


שותפות לעומת שרות

כאשר אנחנו לומדים לחיות מתוך שיתוף, אנחנו מעצימים את נושא החיים מתוך שיתוף בחברה ויותר אנשים יהיו נכונים לחיות בדרך זו. כך החברה תתנהל מתוך השתתפות תחת שרות וניצול

להמשך קריאה

יוזמה לעומת סבילות

באיזה שהוא מקום אנו עוצרים את החיים שלנו. כשאיננו זורמים עם ההתפתחות הטבעית של החיים, שקורית בין אם נתייחס אליה ובין אם נתעלם, אנחנו מביאים עצמנו למקום שהצמיחה בו מוגבלת, שהתנועה בו מוגבלת. ואם זה הארמון שבנינו בחול, אנחנו יכולים לחרב אותו ולבנות חדש מתאים למי שאנחנו רוצים להיות ולא למי שנתנו לעצמנו להיגרר להיות. מאמר שמרחיב על יוזמה ועשייה.

להמשך קריאה

מריצה מרצה מרצון – ריצוי

אם נתבונן בכנות פנימה, נוכל לראות את הרצון העז שיאהבו אותנו. לשם כך נפתח חוש מאד ער ל”מה מצפים מאיתנו עכשיו”. אין ספק שערנות זו גם מתגמלת, אבל עלולה להשכיח מאיתנו את מי שאנחנו אמורים להיות במהותנו.

להמשך קריאה

"למה" ו"מדוע"

מה אנחנו מתכוונים להגיד לעצמנו בשאלה זו? יכול להיות שאנחנו מתכוונים להיכנס בעבי הקורה. לחקור לעומק על מנת להבין מה נוכל לעשות להבא, כדי שלא נחזור ונגיד מה שעורר את הצורך בשאלת ה’למה’. כדי שהתוצאה הבאה לא תדרוש את התהייה וההתחבטות, אלא יהיה מאד ברור שמה שאמרנו/ עשינו/ קרה, הביא לתוצאה מספקת.

להמשך קריאה

הרגש כמוליך האנרגיה

אנו צריכים ללכת נגד ההרגלים שלנו ונגד מערכת האמונות שלנו. לפרוץ את גבולות ההתניה. דווקא במקום ש’מתאים’ לי לא ליזום - להפוך את הכיוון וליזום. דווקא במקום שאני רגיל להימנע, לזרום עם האירועים. דווקא במקום ש’מתאים’ לי לחגוג עם הנוחיות וההרגל, לשבור אותם וללכת על המאתגר.

להמשך קריאה

ש